שלידם , נהגו להתפלל בסינאגוגה שחרית , מנחה ומעריב באולם הגדול . ליד הבימה המפוארת , בשתי השורות של ה"מזרח" התקבצו כשלושה מניינים , מקצתם מכלי הקודש ( שהתגוררו בחצר בית הכנסת , ( והאחרים אבלים — "אומרי קריש" וסתם יהודים שהזדמנו לשם באקראי , או באו לביקור . לרוב , עבר לפני התיבה וקרא בתורה חזן המשנה פנחס שרמן . בהעדרו , עשה זאת החזן מר שחור ( שאכער . ( בתפילה בימי חול , שררה בבית הכנםת עצבות מסוימת . אולי בגלל העובדה , שהתפללו בבנין העצום רק כשלושה מניינים . החזנים , השמיעו את תפילתם כמעט בלחש , ואף קולו של הקהל לא נשמע , ובאולם העצום הדהד רק קול המיית דממה רקה . בקדיש היתום הצטופפו על הבימה האבלים , שחזרו אחרי החזן על נוסח הקדיש . החולין , שבו היד , שרוי בית הכנסת בימי חול , נפסק לעתים , בזכות טקס נישואים , שנערך ברוב חגיגיות ופאר . בעלי השמחה , היו לרוב , מ '' פני" העיר , שקשריהם החברתיים חייבו אותם להזמין אורחים רבים לטקס , ולפעמים גם ידידים נוצרים . את החופה , היו מעמידים על הבימה . הזוג הצעיר היה צוער לקראתה לצלילי מארש החתונה של מנדלסון , שהשמיעה המקהלה בליווי הפיסהארמוניום ( מעין ...
To the book