ספירת העומר

ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" [ויקרא כג, טו-טז]. בימים שעמד בית המקדש על תילו היו מביאים אליו ביום שלאחר החג הראשון של פסח - כלומר ביום הראשון של חול המועד - קרבן מיוחד. קרבן זה הורכב מכמות מסוימת ["עומר", מידת נפח המקבילה לארבעה ליטרים של נוזלים] מן הקציר הראשון של התבואה החדשה. את התבואה היה הכהן מניף לפני ה', והיא קרויה על כן "עומר התנופה". התורה [ויקרא כג, טו-כ] מצווה לספור "שבע שבתות תמימות", כלומר שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה ימים, מיום הנפת העומר, וביום החמישים לחוג חג ולהקריב בו קרבנות [הוא "חג הבדלה: ראה עמ' .210 תפילות השנה וברכותיה השבועות"]. לאחר חורבן בית המקדש, כזכר לעבודת המקדש, תיקנו חז"ל להמשיך ולספור את ארבעים ותשעת הימים בטכס מיוחד, הקרוי "ספירת העומר". הטכס נערך בכל ערב [שהוא תחילת היום לפי הלוח העברי] לאחר תפילת ערבית, בבית הכנסת או בבית, אבל מי ששכח יכול לספור [בלא ברכה] במשך כל היום שלמחרת, ולהמשיך ולספור [בברכה] בשאר הערבים. לעומת זאת, מי ששכח...  To the book