משבר הדת בתקופת ההשכלה - ראשיתה של הפילוסופיה הכללית והיהודית החדשה

אומר : מתודת ההוראה והלימוד ; אך ברור שמדובר לא רק בכלי ביטוי שונים , אלא גם בהנחות יסוד שונות של תורת הלמידה . בהנחות אלה מתמקד כל המתח שבין הדת לבין הפילוסופיה . הן מופיעות כשני סגנונות שונים של חשיבה : חשיבה מאמינה , המתבססת על סמכות הוראה חיצונית ודוגמטית , וחשיבה יודעת — המתבססת על ניסיון מדעי שיטתי ועל עיון שכלי . אולם ברור שכדי לשמור על האחדות הדו פנית של התורה צריך שהדת תכיר בשכל כמקור עצמאי של ידיעת האמת , ונדרש שהשכל יכיר את ההתגלות כמקור עצמאי להכרת האמת . קיומן של דרישות אלה מעורר בעיה הלכתית מצד הדת ובעיה תורת הכרתית מצד הפילוסופיה . הרמב"ם פתר בעיות אלה על ידי כך שהוכיח בכלים הלכתיים שהתורה מחייבת את המחקר המדעי ואת העיון השכלי כערכים דתיים עליונים , ואחר כך פנה להוכיח , על ידי הגדרה עניינית של גבולות שכל האדם ושל ההבדל המהותי שחייב להיות בין שכל אלוהי אינסופי לשכל אנושי סופי , את האמת העל שכלית שמקורה בהתגלות - אותה אמת שהשכל האנושי שואף להשיג אך יישאר לנצח רק בדרכו אליה . לפי דעה זו , הפילוסופיה מעוררת אפוא כמה קושיות ביחס לאמונה שמקורה בהתגלות , מבלי שתוכל להציע להן פ...  To the book