|
|
פרק רביעי הטכסט וזרימתו " ויצו ה' אלהים על הארם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל . ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות . ויאמר ה' אלהים לא טוב היות הארם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"( בר' ב , טז - יה ) . אפשר לראות את שתי האמירות האלהיות הללו כנפרדות , כאילו פותחת האמירה השניה קטע חדש , שאינו קשור במישרין לקודמו . בראיה זו יהיה הרצף כרונולוגי בלבד : תחילה ציווה האל על האדם מה שציווה בעניין האכילה מן העץ , ולאחר מכן אמר מה שאמר בדבר בדידותו של האדם . אבל אפשר לראות את כל הטכסט הזה כקטע אחר רצוף , שתחילתו באיסור האכילה מן העץ וסופו בבריאת האשה . באופן זה תהיה האמירה האלהית " לא טוב היות הארם לברו " תוצאה ישירה של האיסור . הרצף , על פי הבנה זו , יהיה סיבתי , דהיינו , של סיבה ותוצאה . ההסבר לרצף זה הוא שהאל הכיר בבדידותו של האדם מתוך מסקנה : הוא הבין שהאיסור אילץ את האדם להתמורר עם גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה . האיסור לא נומק , ובהמשך אנו למדים עד כמה היה הפיתוי גדול , ותחושת הבדידות אינה אלא תוצאה של הכורח להכריע בדילמה חסרת תקדים 1. המחבר המקראי אינו משתמש כאן בנוסחאות קישור . א...
To the book |
|
|