|
|
דן אוריין פטריוטיות בתיאטרון הישראלי בכורת הפטריוט מאת חנוך לוין (1982) עלתה כשבוע אחרי הפגנה של המונים שמחו על הטבח בפלסטינים שערכו כוחות הפלנגה הנוצרית במחנות סברה ושתילה. הייתה זו אחת ההצגות הבוטות בתולדות התיאטרון הישראלי ונקודת מפנה בהתייחסותו אל הפטריוטיות.1 על רקע התפאורה של יעל פרדס, שהייתה מעין שעטנז של מגן-דוד ושל הדגל האמריקאי, עמד להב כפול-הפטריוטיות - ישראלית ואמריקאית - לבוש בגדי ספסר, והכריז על אמונתו בדולר. כל מיודעיו, משפחתו וסביבתו הינם גנבים ורמאים, ועם כולם הסתכסך. לאחר שירק לפני אמו, כמבחן לשם קבלת הוויזה לארצות-הברית, להב משקיע את חסכונותיו בקרקע שהופקעה מערבים. הוא גם בועט ויורה בנער ערבי כדי להוכיח את אהבת המולדת שלו. בשדה-התעופה, לפני ההגירה, נפרד הפטריוט ממכירתו: אח, יהודים, כמה אני שונא יהודים, (...)
To the book |
|
|