פרק עשרים וארבעה

פרק עשרים וארבעה היפאן יורק'והיפאן קרשנט'יצאו ביום שישי , 26 בדצמבר 1947 , ב - 00 : 4 אחרי הצהריים , הן יצאו זו אחר זון עם היציאה מהנמל עלו כולם לסיפונים , המון אדם , כמניין שתי ערים בישראל , ושרו את'התקווה'. יוסי , שבנערותו בירושלים שמע את חבריו לשכונה שרים את'התקווה'בסתר , התרגש : מעולם לא שרו כך את השיר המוזר הזה שנהיה להימנוןי אמרו שהציפורים חדלו לעוף . שהרוח נעצרה . 243 שהים קפא על עומדו . שאפילו העננים עמדו מלכת . אמרו הרבה - דברים . אם כך היה באמת , זה לא חשוב . האנשים שהיטלטלו בדרכים , ברכבות , במעבורות , בעלייה האינסופית לאוניות , פרקו את כל מה שהיה בלבותיהם נגד אירופה המתרחקת לאיטה , נגד הצער והעלבון שליוו אותם בכל מקום ונשאו עיניהם אל אי - בהירות נעימה אך מפחידהי יוסי עמד ביניהם נרגש . נערים בני 20 וכמה , שחונכו לעצור כל דמעה , מובילים בזאת את העם היהודי למולדתו . בכל הדורות לא שרו כך יהודים כה רבים , או שמא כל הדורות הצטרפו עכשיו - כאן - לשירה האחת הזאת . היציאה מבורגאס דרומה לכיוון טורקיה היתה מקצרת את הדרך , אך שרצה מוקשים שלא מופו עדיין . הנתיב היחיד שיכלו לשוט בו היה צפ...  To the book