לזכרו של אמיר יקותיאל ז"ל ( דברים שנאמרו ביום השלושים לנפילתו במילוי תפקידו כקצין צנחנים בצה"ל ) קראנו לו 'קותי . ' החברים והמורים גם יחד . רק ב'שבעה' נודע לי כי זהו כינויו של אביו צבי , ייבדל לחיים ארוכים . ומכאן ואילך אינני יכול ואינני מתיר לעצמי לקרוא לאמיר ז"ל בכינויו של אביו . זכיתי להיות מחנכו של אמיר ז"ל בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון ע"ש הימלפרב בירושלים . שנתיים תמימות , בכתות י"א וי"ב , פסענו בצוותא בשבילי התלמוד , בהליכות עולם ובנפתולי החיים . ואמיר - התבלט מכולם . נער עם יפה עיניים וטוב רואי ... משכמו ומעלה גבוה ... דומני שלא אפריז אם אומר כי שררה בינינו כימיה הדדית כבר מתחילת היכרותנו . כמחנך כיתתו , נפגשתי עמו ועם יתר חבריו לספסל הלימודים כמעט מדי יום ביומו . למדנו בצוותא תלמוד , הלכה , מבואות לתורה שבעל פה ומחשבת ישראל . אמיר , כפי שציינתי , בלט עד מהרה , ולמן השיעור הראשון ועד תום שנת הלימודים ובחינות הבגרות הותיר את רישומו . הוא אף הרגיז , ולא במרכאות , את חבריו . וכל כך למה ? שכן , כידוע , הלכה פסוקה היא , כי עם הישמע צלצול הפעמון , יפסיק המורה את שיעורו ויניח לתלמ...
To the book