אחד העם וביקורת חיבת־ציון מאת דוד מטל

אחד העם וביקורת חיבת ציון מאת דוד מטל תנועה חברתית נוהגת להצדיק את עצמה בהצלחתה ; כשלון הוא המעורר שאלות , אבל שאלות המכוונות באמת לחקרו של ענין אין כמותן סימן של היות ובריאות , בתנאי שהן עולות מבפנים ושואליהן אנשים שאין ספק בנאמנותם , אפילו טענותיהם מרות כלענה . יהודים , בפרט יהודי מזרח אירופה , העריכו תמיד את נאמנותו של אדם יותר ממעמדו . החטא הגדול שאין לו כפרה איננו המינות , אלא הבגידה . לפיכך מת קיימות אצלם יחד רוח של סובלנות ומחלנות לביקורת בצד רגישות קיצונית כלפיה , כי הכל תלוי , ראשית , במקומו של המבקר , אם הוא נמצא בפנים או בחוץ , ושנית - בדרגה פחותה מזו , אך חשובה אף היא - בטיבו של הקהל שהוא מתכוון אליו : הקהל היהודי שבתוך המחנה , או קהל הגויים שבחוץ . עיונים אלה יש בהם כדי להסביר מקצת מן הפרדוקס , שהמבקר החריף ביותר של חיבת ציון , אדם שהיה שטוף , כביכול , בהוקעת מומיה , זכה במהרה , בעיקר על אותה ביקורת , לכבוד ולהערכה של קהל חסידים גדול-אותם האנשים גופם שנראו לו כמתעלמים מעצותיו ושמעשיהם הם שהגבירו את מורת רוחו מדרכה של התנועה . על רקע זה נבין גם את פשרה של פליאה שניה , והיא...  To the book