|
|
פרק רביעי : לבטי המעבר אל מחוץ למחיצה עם עוזבי את ישיבת אויהי נסתיימה תקופת השתקעותי בלימוד התלמוד . לא שנקעה נפשי מן הלימוד , כפי שאירע להרבה חובשי בית המדרש בתקופה המודרנית שחשו סתירה בין עולם המסורת לבין עולם ההשכלה , וכך בעטו בעברם ויצאו ל"תרבות רעה . " דביקותי שלי בעולם המסורת לא היתה כרוכה מעולם בשלילת ערכי התרבות החילונית . הינזרותי מהם בימי שבתי בישיבות , שאף לא היתה מעולם טוטאלית , היתה רדייה זמנית , תוצאה מכוח המשיכה של לימוד התלמוד שאי אפשר להצליח בו בלי ריכוז מירכי . משהגעתי לנקודת רוויה מסוימת בלימוד , חזר ונתעורר בי החשק להשלים את השכלתי הכללית החילונית . והיה לתפנית גם צד מעשי . בישיבה נדחקה שאלת ה"תכלית , " היינו לאן יוביל הלימוד בעתיד , כיצד יבטיח קיום ובסיס כלכלי לבניית משפחה . אם נשאלה השאלה , היתה התשובה "סוף הכבוד לבוא" - משפט שגם אבי חזר עליו כל פעם שנגענו בעניין בקשר אלי או אחי - שמשמעו היה , כי אין טעם ואין צורך בהכנה מכוונת לעתיד . הצלחה בלימודים תבטיח שידוך הגון , וממנו פתח לכניסה לעולם המעשה בעסקי מסחר או , בתנאי של התמדה והתקדמות מופלגת בלימוד , בעסקי רבנות ...
To the book |
|
|