פרק שנים־עשר דת וחוק

פרק שנים עשר דת וחוק מאז ייסודה של האימפריה האסלאמית באמצע המאה השביעית היה האסלאם הדת השלטת במזרח התיכון . תחילה היתה זו דתו של מיעוט קטן בלבד , מיעוט של כובשים , מתיישבים ומושלים , ואילו המוני העם , הן בארצות הפרסיות לשעבר והן בארצות הביזנטיות לשעבר , נשארו נאמנים לדתותיהם הישנות . עם הזמן - עדיין לא ברור מתי ואיך בדיוק - נעשו המוסלמים רוב - ועד היום הזה , בעיקרו של האזור הם רוב , ששיעורו הולך וגדל בהתמדה . רק באזור אחד נאסר על לא מוסלמים לגור . לפי המסורת הוציא הח'ליפה עמר צו שבארץ הקודש - שלמוסלמים היא ערב , _ מולדתו של הנביא - מותרת רק דת אחת , האסלאם , והנוצרים והיהודים נדרשו אפוא לעזוב אותה . ואפילו צו זה לא חל על דרום ערב , שבה הוסיפה הנצרות להתקיים כמה מאות שנים , והיהדות - עד היום הזה . מחוץ לערב היה גורל הקהילות הלא מוסלמיות הנתונות לשלטון או להשפעת המוסלמים שונה מאוד ממקום למקום . ארצות אחדות בשולי האימפריה האסלאמית - גרוזיה וארמניה בצפון , אתיופיה בדרום - שמרו על אופיין הנוצרי , וכמה מהן אפילו על עצמאותן . בסהר הפורה ובמצרים הוסיפו הכנסיות הנוצריות לשגשג , למרות שחיקה מתמד...  To the book