חרם

הטלת קללה ; הקדשה לה י או הועדה לחורבן ולהשמדה ; הרחקה מן הציבור משמעותו המקורית של החרם , כפי שהוא מתואר במקרא , הוא הועדה להשמדה ולכיליון . מעילה בו , כלומר לקיחת דברים שעליהם חל החרם , או שימוש בהם גרר עונש מוות . כך , דרך משל , הוטל בתקופת המקרא חרם על שבעת עממי כנען ; בניהם , עריהם ורכושם נידונו לכליה . דין חרס היה נוהג גם בעיר הנידחת — עיר שסטתה לעבודת אלילים . אדם או חפץ שהוקדשו לה או למקדש הריהם כחרם , ומאז הם מופרשים ומובדלים מכלל ישראל . סתם חרם מותר לכוהנים , לבד אם ציין המקדיש במפורש כי זה חרם לבדק הבית או לשמיים . במשך הדורות אבדה לחרם משמעותו המקורית . מתקופת שיבת ציון ואילך שימש בידי ראשי הציבור כאמצעי להטלת המשמעת הפנימית , ועל אופיו אנו למדים מעזרא ( י , ח ) "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא י _? דל מקהל הגולה . " מן היהודים עבר השימוש בחרם גם אל הנוצרים הראשונים . כדי שלא להשתמש בכל מקרה באמצעי החמור של הרחקה והבדלה גמורה מן הציבור , התפתחו בתקופת • התלמוד גס צורות קלות יותר של חרם , נידוי ושמתא , שבהם היתה הרחקה רק לזמן קצוב ( משב...  To the book