הכפר בתקופה הצלבנית

הכפר בתקופה הצלבנית ערב בואם של הצלבנים התרכז עיקר היישוב הכפרי של הארץ בשלושה אזורים : במערב , בשפלת החוף בקרבת ערי הנמל כמו צור , צידון , עכו ועד יפו בדרום ; בצפון מזרח , בגליל ; ובדרום מזרח , בשטח שומרון ויהודה ועד בואך חברון . בכל psn היו כשבע מאות כפרים , בהשוואה ליותר מאלפיים בתקופה הביזנטית ושבע מאות בתקופה הממלוכית והעות'מאנית . רוב הכפרים היו מוסלמים וקצתם — נוצרים מזרחים ; בגליל העליון התקיימו יותר מתריסר כפרים יהודיים , ובשומרון — כפרי השומרונים . מכלל הכפרים שבממלכה היו כתריסר פוסקים ממש , כלומר נוסדו ויושבו פרנקים . הכפרים מנו בממוצע כ 80-70 נפש . אולם גודלם לא היה אחיד והיו שמנו כ 20-10 נפש והיו שמנו כ 500 נפש ויותר . המקורות הרבים והמגוונים שהשתמרו על הכפר והחקלאות בתקופה הצלבנית מורים כי המשטר האגרארי היה המשכו של מה שהיה בתקופה הקודמת וכי הצלבנים לא שינו כמעט את דפוסי המשטר . תמונה זו , שאינה מסתברת כלל מחומר המקורות המועט של התקופה המוסלמית , באה לידי ביטוי מובהק דווקא בתעודות מערביות ששרדו מן התקופה הצלבנית — בעיקר במקורות משפטיים של הממלכה ובתעודות של הקומונות ה...  To the book