מלחמת שישים השנים ( 1029-969 ) והכיבוש הפאטמי של ארץ-ישראל כיבוש הפאטמים את מצרים פתח תקופה חדשה בדברי ימיהשל ארץ ישראל . הפאטמים , שייצגו אידיאולוגיה מלחמתית קיצונית , נשאו עמם את החזון של מיגור השלטון העבאסי , מנשלם של צאצאי הנביא האמיתיים והראויים לשלוט באסלאם . בדחף החזון הזה , לא התעכבו במצרים אלא המשיכו כמעט מיד בתנופת הכיבושים שלהם . ניצבו לפניהם מכשולים רבים , ורק לאחר מלחמה שהתנהלה כמעט ללא הפסק במשך שני דורות הצליחו לייצב את שלטונם בארץ ישראל ובסוריה , וגם אז לא לזמן ארוך . אף על פי שלאוכלוסיה המוסלמית בא ^ ישראל ובסוריה היו באותה תקופה נטיות פרו שיעיות מובהקות , לא הצליחו הפאטמים להיאחז כארץ אחיזה של ממש , והם נאלצו לנהל מערכות עקובות מדם נגד אויבים רבים : נגד הערבים על שבטיהם , שהנהיגם שבט בני טיי ובראשו משפחת בני אלג'ךאח ; נגד הקךמטים ; נגר צבא תורכי , בפיקודו של אל ? תכין , שהתבסס בדמשק ; נגד בני חמךאן שבסיסם בחלב ; וברקע ארבה להם ביזנטיון , שהתאוששה במאה העשירית ולטשה מחדש את עיניה אל ארץ הקודש . פלישת הקרמטים הכיבוש ה פאטמי
To the book