ניתוח הממצאים

בישראל בכלל ובקיבוץ בפרט . הצבר בקיבוץ איננו זקוק עוד ואיננו מחויב עוד, ככל הנראה, "לרוץ ולספר לחבריה" . ב . כינויים אישייט ) nicknames ( ולא קבוצת"פ אופיים של שמות הכינוי, שמדביקים הנערים זה לזה, עשוי להיות עדות נוספת לאיבוד הזיקה ההדוקה לקבוצת הדמיון בבית הספר ) peer group ( ­ ל"חבורה שכזאת", שאפיינה בעבר את הצעיר בקיבוץ . בעבר נהגו צברי הקיבוץ להמציא כינויים בסגנון הפלמ"ח, המאדירים בעקיפין את החבורה ) כינויים גבריים כמו "הר", "גוליבר", "רובינזון", "משה וחצי", "הפייטר" "ברן", או "צ'יטה" ( , או כינויים המשקפים חוויות משותפות של הכיתה ) כמו יצ'ק", "העז" ( . היום, הנטייה היא להעניק כינויים סתמיים, "נונסנסיים" נטולי'הדר, כמו "לולו", "דדש", "פרינס", "זאגור", "רמקול", "גמזו", "פנטוד" וכר, שיש להם גוון אינדיווידואליסטי יותר . הכינויים משמשים גם פחות כצופן של חוויה קולקטיבית של הכיתה או השכבה בכללותה ויותר כצופן של קבוצה קטנה של שניים­שלושה חברים . ג . משיית הציבור אל שירת היחיד תופעת השירה בציבור בקרב הנוער בקיבוץ ביטאה ו"תירגלה" בעבר מעורבות רגשית גבוהה של הנוער עם המטרות הקולקטיוויות של ה...  To the book