על פי יכולתו, בלא כל קשר לתמורה לה יזכה הוא עצמו . ניתוק הקשר שבין התרומה לתמורה נשען על תפיסות שוויון ואחריות משותפת מוחלטת בצד ההקצאה, שנתמכו בשיתוף ובנכונות לוותר, בצד התרומה . במהלך העשור האחרון אנו עדים לשינוי מהותי בתפיסת העולם הקיבוצית, כפי שהוא משתקף בהשתנות המערכת הנורמטיבית . העיקרון האומר "לכל אחד לפי צרכיו" מפנה את מקומו להקצאה של סכום שווה לכל, כשהוא משקף פרשנות חדשה של מושג השוויון, ורמה שונה בתכלית של שיתוף ונכונות לוותר עבור צרכי הזולת . הניסיון לטפל ברכוש פרטי לצורך שמירה על השוויון נכשל, והנושא ירד בעצם מסדר היום הקיבוצי . תפיסת העבודה כערך הומרה במדידתה כגורם המייצר פרנסה . הקיבוץ בכלל נתפס יותר ויותר, גם על ידי חבריו, כחברה שהבשורה שלה היא "איכות חיים", ולא כחברה שמנסה להגשים עקרונות צדק אוניברסליים . האם בנתונים אלה ניתן בכלל להצדיק את ההפרדה בין התרומה לתמורה ? השינויים הנורמטיביים ובמיוחד אלה של השנים האחרונות, מצביעים על כך שהעקרונות שמהם נבעה ההפרדה בין התרומה לתמורה השתנו או נזנחו לחלוטין . רציונליות כלכלית מניחה, כי כל פרט שואף למקסימיזציה של התועלת שלו . א...
To the book