פרק שביעי: מועדון השורדים של לוס אנג'לס "ולא דיברתי על השואה, אפילו לא עם הבת שלי".

אז כולנו הולכים להלוויה והיא מלאה עד אפס מקום . אתה מבין, כולם שם, כן ? כל הקהילה . אפילו אנשים ששנאו את פרדי והוא שנא אותם באו, אתה יודע, לחלוק כבוד אחרון . וזיג הלברייך, החבר הכי טוב שלו כל חייו, נושא את ההספד . . . וזיג קם והוא דרמטי מאוד . הוא לבוש בחליפה הכי יפה שלו . וזיג אומר ‑ במבטא הגרמני הכבד שלו ‑ "מה אפשר להגיד על פרד דיאמנט ? " ואז הוא הסתובב ודיבר אל הארון של חברו הטוב ביותר . ונופף בידיו לעברו . מנופף, כאילו ככה, מצביע ומנופף, אבל הוא עומד עם הגב אלינו . מניע את הזרועות בטירוף . אנחנו לא שומעים אף מילה . ואז הוא הסתובב בחזרה . . . נאחז בדוכן, ואמר בדרמטיות רבה, אוּנד דאט ואס פרֵד . וכולנו יצאנו מדעתנו . לא יכולנו להפסיק לצחוק . והיתה מאשה לואן . מאשה היתה ליטאית . היא שרדה את שטוּטהוֹף, מחנה הריכוז שהקימו הנאצים מחוץ לגדנסק בפולין . היא חלתה בטיפוס, פעמיים . ( לאחר מכן כינתה את החוויה "הטיפוסים" . ) עם שחרור המחנה היתה מאשה קבורה בערימת גופות, אבל אותרה מנופפת בידה באוויר . היא נישאה לאהבת חייה ועברה ללוס אנג'לס אחרי המלחמה . היא היתה עשויה ללא חת . "אחח, אין לך מושג", א...  To the book