הפרק האחרון: שואה

של מכולות עמוסות בגופות . מאות גופות . והמכולות לא נגמרות . "אני נופלת על הקרקע ומבינה פתאום שהשואה האישית שלי מעורבת עם השואה של המדינה, של עם שלם" . היא מסיימת את הסיגריה, אצלי על המרפסת, ושתינו שותקות . "את יודעת", היא מוסיפה, "זה לא נגמר באותו יום . רק אחרי יומיים גילינו שזאת בכלל לא היתה הגופה של שירה . שירה זוהתה בסוף במקום אחר בבסיס, משרידי דנ"א . אי ‑ אפשר לתאר מה עבר עלינו . זאת היתה רכבת הרים לגיהינום, הימים האלה שחלפו", היא מסיימת . העיניים שלנו כבר יבשות מדמעות . חושך בחוץ, כמו בלב שלנו עמוק פנימה . כמו החושך בלב של המשפחה של עמית מן ז"ל, הפרמדיקית מבארי, שרק לאחר יומיים חילצו את גופתה, עם כדור ברגל, חסם עורקים מאולתר שעמית הניחה ברגעיה האחרונים, כדור בראש, ומדי הצלה, מוכתמים בדם . והשתיקה של שתינו ‑ של רותם ושלי ‑ מזכירה לי את השיחה האחרונה של יעל עם בעלה, ד"ר איתן נאמן ז"ל, שהתגייס לקרבות ב ‑ 7 באוקטובר ונהרג יומיים לאחר מכן . "כשסימסתי לו ושאלתי אותו באותן שעות מה קורה, וכשהוא ענה לי שהוא בדרך ליחידת הקומנדו שבה התנדב כרופא, ידעתי עמוק בלב שהוא כבר לא יחזור, וכששוחחתי אי...  To the book