פרק עשרים ושניים: בדד

רוצחיהם ? ועדיין, סמלי חמאס, דגליו, כרזותיו וסיסמאותיו כיכבו במצעדי המחאה ובהצהרות של בכירי האוניברסיטאות, פעילים פוליטיים ותקשורת מוטה . המחאה נגד ישראל, שרק הלכה והעצימה בימים הבאים, משכה אל תוכה גם בני נוער תמימים, סטודנטים נלהבים, ארגוני זכויות אדם, פעילי שמאל וימין, ולבסוף ‑ גם ממשלות ידידותיות . דרום אפריקה, אירלנד, בוליביה, טורקיה אימצו מדיניות אנטי ‑ ישראלית קיצונית זה מכבר . מכאן שהצהרותיהן ויוזמותיהן לא הפתיעו איש . אבל כאשר מזכיר האו"ם פרסם דברים עוינים, וסוורים בנמלי ספרד, איטליה והודו סירבו להטעין ציוד צבאי עבור ישראל ; כאשר קנדה והולנד הטילו אמברגו ‑ שוב אמברגו ‑ ו ‑ 600 משפטנים בריטים ביקשו מהדאונינג סטריט לנהוג כמוהן ; כאשר צרפת "ראתה את האור" ודרשה הפסקת אש מוחלטת, ושר החוץ שלה אף הציע להטיל על ישראל סנקציות ; וכאשר שר החוץ הנכבד של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, האשים את ישראל כי בכוונתה להרעיב את אוכלוסיית עזה ‑ חשו הישראלים מבודדים מאי ‑ פעם . נכון ‑ וראוי לומר זאת ‑ ההפצצות הישראליות בעזה היו מכאיבות ועקובות מדם, עם נפגעים אזרחיים רבים . אין ולא היתה כל כוונה להרוג אז...  To the book