פרק אחד‑עשר: מלחמה

מנהיגי התנועה הציונית החליטו כי חלוצים יהודים יוכלו להתיישב רק בשטחים ריקים או על אדמות שנקנו באופן חוקי מהערבים המקומיים . העיקרון הזה לא הרגיע את המנהיגים הערבים, שחששו מפני הצפת הארץ ביהודים שיגיעו מאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה . ב ‑ ,1920 ב ‑ ,1929 וב ‑ 6 / ,1935 יצאו המוני ערבים להתקפות דמים נגד רבעים יהודיים ביפו ובחברון, בקיבוצים ובמושבים . גם ערבים מהארצות השכנות נטלו חלק בהתקפות, שכן הם ראו בעלייה היהודית סכנה לעצמם, וביהודים ‑ אויבים . הקהילה היהודית בארץ ישראל, ומאוחר יותר מדינת ישראל, תוארו כ"פגיון בלב הערבי", וכשהחליט האו"ם לחלק את ארץ ישראל, הם היו נחושים למנוע בכוח את יישום ההחלטה . בעיני העולם, היהודים ודאי לא היו אמורים להיות לוחמים . הם היו אנשי עסקים, סוחרים, מדענים, חייטים, רופאים, אמנים, בחורי ישיבה . במהלך הפוגרומים במזרח אירופה הם רק ברחו והסתתרו, ומעולם לא נלחמו להגנתם . בעולם רווחו בדיחות על היהודים שהם פחדנים, חלשלושים, ולא מסוגלים להשיב מלחמה . הגדוד העברי, שהוקם במלחמת העולם הראשונה, לא נשלח למשימות מלחמתיות . ואולם במהלך מלחמת העולם השנייה רכשו רבבות יהו...  To the book