פרק שביעי: ייאוש

להזעיק את המשטרה, הצבא, המפקדות האזוריות, המטכ"ל, משרדי ממשלה, קצינים שהכירו ‑ ולא היה מענה, לא הגיעה עזרה . אברהם כץ ‑ עוז, שר לשעבר וחבר לשעבר של קיבוץ נחל עוז, קיבל קריאה נואשת מחבר קיבוצו . הוא התקשר מיד לאלוף פיקוד הדרום . מזכירת המפקד ענתה לו ביובש "אנחנו יודעים מה קורה שם" . כשפנה אישית לכמה מהקצינים שהכיר, ענו לו שניים מהם : "מצטערים, היום חג, ואנחנו בבית עם המשפחה" . הם לא 1 הבינו את המצב, והוא נותר חסר אונים . בטלוויזיה ניתן היה לצפות בקריינים ובכתבים שפרצו בבכי ולא רק בגלל האסון הנורא ‑ כי אם משום שמאות אנשים נואשים, שאיבדו תקווה, התקשרו אליהם והתחננו שיעשו משהו . הם האזינו, חסרי אונים, לתחנונים, כשברקע נשמעות יריות וצעדי המחבלים מהדהדים בבתים שעה שהם מתקרבים לממ"ד . הנצורים התחננו לשדרי הטלוויזיה שיעשו משהו, שיזעיקו את הצבא, שיבואו . "הם הורגים אותנו ! הם רוצחים אותנו ! " צעק איש צעיר ממיגונית ליד רעים, אבל זעקותיו נקטעו לקול מטח יריות . הכתבים הנסערים הקשיבו, ניסו להזעיק את הצבא ‑ ונכשלו . הם הבינו בכאב, שעוד מחדל נורא הכה בארצם ‑ הצבא איבד שליטה . באותו בוקר היתה מכונת המ...  To the book