מבוא הפרדוקס הישראלי

למשך שתי דקות העולם יעמוד מלכת, כמו בסרט מדע בדיוני . מכוניות יעצרו באמצע הכביש ונהגיהן יעמדו לצדן כזקיפים . במסעדות ובבתי מלון, בבתי ספר ובמשרדים, באצטדיונים ובבתים ‑ כולם יעמדו בדממה . סועדים, מלצרים ועובדי מטבח יעמדו כולם . תלמידים ומורים בבתי ספר יעמדו . סוכנויות חדשות זרות יפיצו צילומי וידיאו של רחובות שבהם הזמן קפא בעוד היללה מחרישת האוזניים ממלאת את חלל האוויר . לאמיתו של דבר, קול הצופרים נשמע כל שנה בשני ימים שרק שבוע מפריד ביניהם : יום השואה ויום הזיכרון . שתי דקות הן זמן ארוך לעמוד בדממה . על מה או על מי חושבים כולם בזמן שהם משפילים את מבטם או בוהים נכחם או עוצמים את עיניהם, תהתה וֶון . אלמלא היתה שכובה על מזרן, גם היא היתה נעמדת . ההשתתפות נתנה לה במידת מה תחושת השתייכות לכלל . אבל הישראלים לא רק נהגו כאיש אחד ‑ הם היו מכוונים לערוץ אחד, ערוץ שלא היתה לה גישה אליו . הערוץ הזה היה קבוצתי ואישי גם יחד, שכן כל ישראלי התמקד במישהו שאיבד : אח, בן, בת זוג, הורה, חבר ילדות, מורה, תלמיד, חנווני מהשכונה שלו, חייל מהיחידה שלו . וֶון נזכרה בצפירה ביום זיכרון אחר, בזמן שניהלה שיחת סקייפ...  To the book