פרק ז פנימה

קו הבתים הראשון של אל ‑ עטאטרה התקרב ככל שהמשכנו בצעידה . זה היה מסע פילים שקט באור יום, לעבר דירת תצפית בעיר בית לאהיא, המזרחית יותר . רבים מקירות הבניינים שבחזית השכונה היו הרוסים לגמרי, חושפים חדרים שלמים לאוויר הפתוח . כמו בתי בובות . כשהייתי קטן, אהבתי את הבתים שאפשר לראות בהם את כל החדרים בו ‑ זמנית ‑ הסלון, המטבח, המחסן ; להבין את החלוקה ביניהם וללמוד את מרחב המחיה בתוכם . המחשבה זעזעה אותי לרגע . הבתים האלה מפורקים ואתה מדמיין משחקי ילדים ? כעסתי על עצמי . בצמוד לאחד הבניינים צעדה משפחה בת חמש נפשות, כולם עם ידיים מורמות כלפי מעלה . גבר, אישה ושלושה ילדים, אחת מהם כבר נערה . הם נראו תשושים . אב המשפחה הוביל את הקבוצה הקטנה והחזיק בידו פיסת בד לבנה שבה נופף לכיוון כמה חיילים שעמדו לפניהם . החיילים סימנו להם משהו בתנועות ידיים מוזרות, שגם אנחנו לא הבנו, בזמן שהמשפחה התקדמה לעברם כמה צעדים בכל פעם, כמו מבקשת אישור להמשיך . הילדים, שלא העזו להוריד את הידיים, הביטו על הוריהם ועל החיילים לסירוגין, מנסים לציית גם לאלה וגם לאלה . שני הצדדים אמנם לא דיברו את אותה השפה, אבל הבינו לגמרי א...  To the book