פרק ו מגנן

ארגזים ושקיות אשפה . למה אף אחד לא מפנה מפה את הזבל ? חשבתי . חוסר סדר יכול לשגע אותי, אפילו בזמן מלחמה . במשך כמה שעות פשוט בהינו ברכבים נכנסים ויוצאים ובחיילים חולפים על פנינו . חלקם לא הבינו מאיפה הגיע הצוות שאצל חלק מלוחמיו השיער צומח פרא, בעוד שאחרים הבינו מיד שמדובר במילואימניקים . אחדים עצרו לדבר איתנו ולשאול שאלות . מאיפה אתם ? איזה מחזור ? איזו יחידה ? וואו, מהדור הוותיק ! אף פעם לא הרגשתי כל כך זקן . עבור הילדים האלה היינו שייכים לתקופה אחרת . והאמת היא שיכולתי להבין אותם, ככה בדיוק הרגשנו גם אנחנו כשפגשנו מילואימניקים בסדיר . נראה שהם שירתו בזמנים אחרים, בתקופות רחוקות, כשהרמטכ"ל עוד היה מ"פ, כשהרס"ר המאיים רק הגיע לגדוד וקיבל כאפות מכולם . כשהמדינה היתה אחרת . הפעם היינו אנחנו בצד השני . אמנם היינו משוחררים בסך הכול שנה וחצי ‑ אבל לך תסביר את זה לילד שמשרת קצת יותר משנה ועוד חולם על סוף מסלול . חמישה חיילים עברו לידנו ועצרו, מתעניינים במשימה שלנו . "אה, זה אתם הכוח שהיה בדיונה ? שמענו עליכם ! " הם אמרו בהתלהבות . "חשבנו שזאת רק שמועה שיש שם צוות ! " הוסיף אחד מהם . "ניסינו ...  To the book