כעבור חודש זה חודש ויותר, שאנו מתעוותים מיסורים ורוגז, אםכי כבר חדלנו גט להרגיש בכאב הראשון, הטרי, החד עברה כבר אצל רכימ ממנו הרגשה מלפני חורש, כי הנה ותהום פעורה לרגלינו, כי הנה אנו רק בידי המקרה, אשר אם יקרנו האושר וניצלנו . קרה האושר, והאנשים שבעירצון בזה, שהערבים לא הצליחו, שרק קצה הישוב סבל, שהנה התעוררה גולה, שהנה יש לנו אפשרות מוסרית ופוליטית לאגרף אגרוף, להרים קול על חשוכי הערכים ועל נאורי הפקידות . יש רצון לנוח ממתיחות הימים ומבלחות האימה; איו רצון גם להתרגז מפרעות יוםיומ חוקיות הנעשות בנו בצורה משפטית, אדמיניסטרטיבית וכוי . יחלפונא הימים, ושב הכול כסדרו בתוספת של מאות אלפים לירה לקרן העזרה, בתוספת של סיפורי עובדות על גבורת הישוב בהגנתו, בתוספת ההרגשה שהנה העם אתנו, והתעורר, והפגין, ומחה, והעולם התרבותי רחש לנו ידידות ואהדה . ישוב אז אחרי האושר שבמקרה המאושר, האמון הגדול המלוונו כל הזמן בלי הרף, עד שגם חדלנו להרגיש בו : אסון השכחה הגדול, שהקיף את כולנו על זקנינו ונערינו, נגירינו ופועלינו, שכחת הצווי של יומנו ההיסטורי, הוא יום היסטורי גם לא בסיכום, אלא יומ יום תבוא ג...
To the book