184 חנוך בן פזי חובש כיפה סרוגה אך שחורה, בוגר ישיבה תיכונית אך חרדית ( לא ישיבת בני עקיבא ) , ממשפחה מזרחית, או חשוב לדייק יותר ולומר תימנית . זה תיאור של מי שנמצא בלב החברה הישראלית ועדיין זר בתוכה, וללא תמיכה של השתייכות קהילתית פוליטית ברורה . התיאור הזה, שגם אם עלול להישמע קצת מאולץ, נוגע בשאלת יסוד של החברה הישראלית, דהיינו, ביכולתה של החברה הישראלית לקבל לתוכה שונים ואחרים, המאתגרים את האתוס הציוני הקלסי, שהוא האתוס הציוני האשכנזי . אם נרשה לעצמו ללכת צעד נוסף בתיאור הזה, אפשר יהיה לתאר את המפגש הרצחני הזה כמפגש חד-פעמי שבו התייצבו משני צידי המתרס מדיר ומודר, מרכז ושוליים, ההגמוני והמתריס . מצד אחד ניצב גבר חרדי-תימני שהוא בו בעת גם מזרחי ולא- מזרחי, חרדי ולא-חרדי, לאומי ולא-לאומי . מהצד השני ניצב הגבר החילוני, הצבאי, הלאומי, המרכז, המבטא את הקונצנזוס הציוני במיטבו . באופן יותר מפורט, רבין הוא הציוני הראוי, בעל התארים החיוביים הרבים : דמות הצבר האולטימטיבי, כפר הנוער החלקאי, איש הצבא, אדריכל ניצחון מלחמת ששת הימים, המפאי"ניק, הפוליטיקאי וראש הממשלה, התל-אביבי . את המפגש ביניהם א...
To the book