|
|
157 הנפש הפרוידיאנית ( 1096 ) . יהודים שחטו את בניהם ונשותיהם כתגובת ייאוש לשחיטת הגויים את היהודים . יתר על כן, הגדרת מעשים אלה כ"קידוש השם", כניסיון של אותם יהודים למנוע מעצמם לעבור על עיקרי האמונה היהודית, אינה מספקת . היה בהקרבה של הבנים ממד של זעקה כלפי האל, מעין התרסה, שהיה בה ניסיון ליצור זוועה גדולה עוד יותר בקרב היהודים, מעבר לזוועות שחוללו הגויים ביהודים, כדי לגרום לאל לצאת מאדישותו . אדישות זו מוגדרת במסורת התיאולוגית היהודית כ"הסתר פנים", במיוחד לגבי תקופות שבהן האל מחליט להסתיר את פניו מפני בניו היהודים ואז מתחוללות שואות ( זה לרוב ההסבר התיאולוגי של החרדים לכך ששואת יהדות אירופה התחוללה למרות קיום האל ) . הניסיון להוציא את האל משלוותו, משתיקתו, לחולל קשר עימו דרך ההקרבה העצמית, מתחבר גם לצד אחר, זה של הצל ביהדות, של מה שנכנה "תסביך התועבה", במיוחד ביחס אל הלא-יהודי . בטקסט המקראי מצויה התביעה של האחר הגדול להשמיד את האויב, במיוחד את עמלק, ואילו היהדות, עוד במקרא ובהמשך אצל חז"ל, פיתחה מנגנון הגנה עצמית מפני תביעותיו הלא- מוסריות של האל והתכנסה בתוך עצמה במקום לטפח את יצר ...
To the book |
|
|