|
|
127 פרק ד : בין שתי סְפָריפֶריות : ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים והקיבוץ העירוני מתבטא בעמדה של מתן עזרה לתושבים, כפועל יוצא ממִדרג מוסרי-ערכי, אשר מתגמלת אותו ומעניקה לו סיפוק בעבודתו : זה לא טבעי, אין עוד מורים משדרות שמלמדים בסמינר הקיבוצים היום, כאילו מה פתאום שיהיו . אז, אז קודם-כול אני יודע שאני עושה איזשהו שירות לשדרות שם . אני עושה שירות לעצמי בזה שאני מציג את עצמי כאיזשהו משהו, משהו מיוחד, כי אני חי בצורת חיים שהיא ערכית . יובל מודע לאפשרות שהוא עלול להיתפס כמתנשא . לכן הוא מנסה לתקן את דבריו, אולם ניכר שהוא מתקשה לעשות זאת — הוא קצת מגמגם, קשה לו להתנסח בצורה שוטפת ובהירה . הפתרון שלו הוא לחזור ולהתכנס בזיכרון מתנועת השומר הצעיר, שם הוא מרגיש בטוח ונוח יותר . לאחר שהוא נזכר בבית-הגידול שלו, הוא צובר ביטחון, ומול השדרותי המדומיין הוא מרגיש בטוח מספיק בזהותו כחבר הקיבוץ . זה שאני מדבר על . . . אני לא . . . שוב, אני, אני לא חושב שאנשים הם . . . כאילו זה שאני אומר “הצורת חיים שלי היא צורת חיים ערכית בבסיסה״, אֶה, אני חושב שלא, לא, לא תשמע ניסוח כזה משדרותים אחרים כל-כך . לא, זה לא א...
To the book |
|
|