20 עיר בלי זיכרון : בין דומיננטיות להגמוניה תרבותית ביחסי שדרות - שער-הנגב ( א ) הגישה המרחבית על-פי אורן יפתחאל ( 8991א ) , “אי-שוויון זה עניין של גיאוגרפיה“ ( ככותרת שניתנה למאמר ) , כלומר, המרחב הוא המנגנון העיקרי שמסביר את אי-השוויון . זאת, לטענתו, מאחר שהמנגנון המכונן של יחסי הכוח נובע מהשתלטות על המרחב, שלאחריה מנוכסות פריווילגיות מעמדיות ואתנו-תרבותיות, המקבעות את המרחב כמנגנון שמשעתק את אי-השוויון . למעשה, יחסי הכוח יוצרים הבחנה דיכוטומית בין מרחבים פריווילגיים למרחבים מוחלשים, שלפיה “המרכז“ מסמן את הנקודה הארכימדית עבור “הפריפריה“ שסביבה, המשמשת אנטיתזה מומצאת של המרכז שנועדה להצדיק את קיומו כשולט . יחסים אלו מעצבים תצורות מרחביות שונות, כגון “הסְפר“, אשר מאופיין — בניגוד ל“פריפריה“ הנחשלת — בחלוציות ובהובלת הפרויקט הלאומי . מושג זה אומץ על-ידי המתיישבים היהודים בפלשתינה כבר בסוף המאה התשע-עשרה, ותואר על-ידיהם בצורה רומנטית כהפרחת השממה, עיבוד האדמה והתיישבות — תחילה בעמק ובגליל, ובהמשך גם בנגב . בתיאוריהם נתפס הסְפר כחזית — של ההתיישבות, של כינון הגבולות ושל הנהגת החברה 9 מול...
To the book