ד״ר לימור שריר 153 אופטימי מטבעה, הייתה רוזלי "מסוגלת לפרוץ בצחוקה החם, המפכה מלבה גם בעת שקשיי ההסתגלות האורגניים של מניין שנותיה, אותה נסיגה הדרגתית ומכה בשידפון של נשיותה, רעצו את גופה ואת נפשה" . פרויליין פון טימלר הייתה משתפת את אימה אף בכאבי המחזור שסבלה מהם מדי חודש, ואימה נהגה לנחם אותה ולשמח אותה תוך שתחושת האהבה לבתה הייתה טבולה בקנאה על סימני הלבלוב והצעירות של בתה . "זהו אחד מסוגי הכאבים הנשיים ולכן הוא כאב מכובד, כפעולת החיים הנשית . כל עוד אנחנו נשים, לא עוד ילדות ועדיין לא זקנות חדלות אונים, באופן חוזר ונשנה מגלה איבר האימהות שלנו פעילות דמית מוגברת ושופעת חיוניות, שבאמצעותה מכין אותו הטבע הטוב לקלוט את הביצית המופרית, וכשישנה כזאת, אז אין היא מופיעה ואנחנו בהיריון מבורך . " רוזלי מספרת לבתה על הכאבים שחשה בעת לידתה, שהיוו עבורה "אקסטזה קדושה של כאבים" שכן הנשים נועדו לכאוב . "היי שמחה וגאה בשלושים שנותייך, בכך שאת עומדת בלבלובו המלא של דמך . האמיני לי : הייתי מוכנה לקבל ברצון כל מיני כאבי בטן, לו הייתי עדיין במצבך," ובכך קובלת רוזלי על גיל המעבר : "אבל לצערי זה כבר לא ר...
To the book