התייחסות אל המוות ב"פיידון"

"אמוק" מאת שטפן צווייג 56 תלמידו האהוב פיידון . הם דנים בנושאים פילוסופיים רבים, וביניהם בכאלה הקשורים במוות, בחיים ובהישארות הנפש . תורת אפלטון על יחסי גוף ונפש, כפי שעולה מפיידון, היא דואליסטית . בניגוד לפילוסופים הפרה-סוקרטיים שטענו ש"הכול הוא חומר", אפלטון מבחין בין גוף לנפש — הנפש איננה חומר, והגוף ניתן לחלוקה בעוד הנפש לא . סוקרטס מאמין בהישארות ובנצחיות הנפש, כשהחיים והמוות נוצרים זה מתוך זה באופן שהנפש קודמת לגוף, והיא זו שמקנה את החיים . סוקרטס רואה במוות התנתקות בין הגוף והנפש, ורואה בכך שאיפה בסיסית של פילוסוף שבאמצעות ההתנתקות מן הגוף והשחרור מהעולם החושי והנהנתני מזדכך ומתבהר עולמו המחשבתי . הוא שואף להיפטר מהאוזניים ומהעיניים, ובעזרת אור המחשבה להגיע לאור האמת . במובן זה טוען סוקרטס כי כל עיסוקם של הפילוסופים משול למוות קטן, לכן המוות הוא רגע מאושר, שאין לחשוש ממנו ואין לדחותו . הפילוסופיה האמיתית נתפסת כאן כמעין אימון לקראת המוות, ולכן הפילוסוף האמיתי הוא האדם שפוחד מהמוות פחות מכל האחרים . למרות זאת, אין לזרז אותו על ידי התאבדות, משום שבני האדם שייכים לאלים, ופגיעה בגוף...  To the book