על הבידוד הכפוי בעידן הקורונה וסראמאגו

על מגפות בספרות ועל הקורונה, מחקר ספרותי ומדעי 370 רופא עיניים נדבק ב"עיוורון לבן" ומדביק שרשרת של אנשים, עד שהעיוורון פושט בכל העיר . הוא מובל לבידוד כפוי כשאשתו – היחידה שנשארת רואה, מתחזה לעיוורת, מתלווה אליו ומשמשת מין פריסקופ שהמספר נאחז בו כדי לקשור בין תבונה להתבוננות ומייצגת את התרבות בעולם כאוטי . מהציבור נדרשים אמונה עיוורת וציות עיוור להנחיות, וגזרות קשות ביותר, בכללן בידוד כפוי בתנאים של הזנחה וכמעט רעב בבניין עזוב ששימש בעברו בית חולים לחולי נפש, והמזכירות לקורא את אלה הנהוגות במשטרים טוטליטריים . השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית המשוגעים, הנתון תחת שמירה של כוח צבאי, שיורה בכל מי שמנסה לצאת . "החיילים רק רצו לכוון את הנשק ולירות . . . בקור רוח באידיוטים האלה שנעו לנגד עיניהם כמו סרטנים פיסחים . . . מחפשים את הרגל שחסרה להם . הם ידעו . . . שבעיית העיוורים תיפתר רק עם חיסולם הפיזי של כולם . . . בלי הרהורים הומניטריים מזויפים, כמו שכורתים איבר נגוע בנמק כדי להציל את שאר הגוף . " בבית המשוגעים נשמעו מדי ערב ברמקול הדברים הבאים : "הממשלה מודעת לחלוטין ל...  To the book