העיוורון כמטאפורה

לימור שריר 103 של הפרטים בחברה בתנאי מחסור ואנרכיה קיצוניים . סראמאגו שואל למה יהפכו בני האדם כאשר החוש העיקרי שלהם להכרת העולם ייעלם ? האם יש לנו קיום ללא הראייה ? מה יקרה למוסר, לערכים, להתנהגות, ליחסים בין אנשים שימצאו עצמם בעולם זר ומוזר . ואולי העיוורון מגיע כקריאת תיגר על מצבו של האדם, ואולי כעונש על הידרדרותם המוסרית של בני האדם . מין עונש קיבוצי שבני האדם זחוחי הדעת לקו בו מפני ששכחו עד כמה פגיעים חייהם ועד כמה ניתן לחשוף אותם לחוסר האונים שקיים בבסיס הווייתם . הזהות האנושית נבחנת בעלילה במבט : אין "אני" בלי זולת מתבונן, ואם לא ניתן להתבונן, כיצד נגדיר לעצמנו מחדש את גבולות ה"אני" אם איננו יודעים דבר על זולתנו, בהיותנו עיוורים לגמרי ? הספר מצביע על תכונותיהם של בני האדם המרכיבים את החברה ומצביע על מה שקורה כאשר החברה כולה מאבדת את חוש הראייה . אולי בני האדם הם עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, ומסרבים לראות את הרוע והסבל, אולי מפני ששכחו לראות, להתבונן . כדברי אשת הרופא : "אנחנו עיוורים שרואים, שגם כשהם רואים הם לא רואים" . אושרו של אדם מותנה, לפי סברתה, בהסתכ...  To the book