ההתמודדות עם המוות לאורך ההיסטוריה

תתהפנההנה עי תפננה הסנכי תתשתונכשת 77 שהנפש אינה יכולה לחיות בנפרד מהגוף ומתעמת עם תפיסות של הישארות הנפש . הוא אומר כי אין לחשוש מפני המוות כי כל עוד אנו בחיים, אין המוות אתנו, ולאחר שנמות, לא יהיה מי שיחשוש מהמוות . הדתות המונותאיסטיות, בעקבות הדתות הפגניות, המציאו עולם דמיוני של עינויי גוף נצחיים שנועדו לרוב בני האדם, משום שחטאו או נולדו בחטא . מנהיגי דת שונים מרבים לתאר את הגיהינום הפיסי המחכה לנו בעולם הבא ( כציוריו של הירונימוס בוש ) . לדבריהם, רק מיעוט זעיר מתוכנו יזכה לחיות בגן עדן, שאין איש מספר לנו מה עושים תושביו במשך כל הנצח . בעידן הפוסט תנ"כי, בעיקר בעידן ההלניסטי ובימי הביניים, רווחו אמונות בעולם הבא ובחיי עולם ( המוזכרים בתנ"ך רק בספר דניאל ) , בניגוד לפילוסופים כמו הרמב''ם ב''מורה נבוכים'', שהבינו את מושג "חיי עולם של הנפש" רק כהתמזגות השכל האנושי בשכל העליון של האלוהים . הכפירה התנ"כית בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות היתה, בתקופת ההשכלה, לקו הגבול המפריד מאמינים בדתות המונותאיסטיות מהספקנים, האגנוסטים והאתאיסטים, שהתרבו והלכו ביהדות ובתרבויות עמי המערב . האמונה בבלעדיות ...  To the book