|
|
תשרכנהש רכנוסת עי תפננה 75 פתאומי, למותו של צעיר ובריא גוף שנפטר באחת עקב מפרצת של אבי העורקים, לילדה שנפטרה מאנורקסיה נרבוזה או לילד שנפטר מסרטן במוחו . לא פעם שאלתי את עצמי כיצד אוכל להכיל את כל המוות הזה, ועד כמה ניצב הרופא חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו . לימים החלו המתים לשוב ולעלות בזיכרוני והם חלפו לנגד עיני כאילו צעדו בסך, עיניהם מביטות בי בתחינה או בהאשמה . ולא רק הם, אלא גם תמונות קרוביהם . תמונת ילד גוסס בעוד אמו מלטפת את תלתלי ראשו לא מרפה ממני . ניסיתי לנחם עצמי בניצחונותיה של הרפואה בהצלתם של חולים רבים, אך כישלונותיה של הרפואה, דווקא כיום, בעידן ביוטכנולוגי מתקדם התומך באבחון מתוחכם ומציע אפשרויות ריפוי חדשות, עדיין גורמים לרופא מבוכה רבה . אני שואלת את עצמי האם אפשר לראות במוות מחלה שעל הרפואה לגייס לעצמה כל אמצעי שהוא כדי להדבירה, או לכל הפחות לדחותה ככל האפשר ? התקדמות הרפואה הביאה בשנים האחרונות להארכת תוחלת החיים אך עדיין לא פתרה את שאלת איכות החיים .
To the book |
|
|