פרק שמיני: התמרת הפחד לרצון

106 כנות להישאר לפעמים בבית רק כי אין להם חשק ללכת לבית הספר, אבל באותו ערב ידעתי שזה לא יוכל לקרות למחרת . בבוקר היו צפויים לי צילומים ומשם פגישות עד הערב, ודריה, ידעתי, תהיה עמוסה לפחות כמוני . ומשום שלא רציתי שאורי יישאר לבד בבית כל היום, בלי לחשוב יותר מדי עניתי לו : "אז זהו, שמחר אתה דווקא כן הולך . " והנה, אור נדלק, שמיכה נזרקה, ילד עומד על המיטה ומכריז בתקיפות, "אני לא ! " כאילו חייו תלויים בכך . "אין סיכוי שאני הולך לשם מחר ! " "אבל מה קרה ? " הפכתי ברגע מהחלטי לדואג והתיישבתי לידו על המיטה, משדר שאני יכול לעמוד בכל מה שיספר לי ובלב חושב על התרחישים הכי גרועים . הוא שתק . ראיתי את הגלגלים בראשו עובדים, את הפנים המתכרכמים, ואז הפטיר : "פשוט כואבת לי הבטן . מאוד כואבת . " "הבטן ? ומה עוד ? " "אני מרגיש קצת חלש . נראה לי שאני חולה . " "תגיד לי, אין לך מחר את ההכתבה הזו באנגלית ? " נזכרתי לפתע . "זאת שלמדת לקראתה ? " הוא שוב שתק . "אבא, אם אכשל כולם יצחקו עליי ! " אמר לבסוף . אחרי עידוד ושיחה קצרה שבה הזכרתי לו שהוא ממש מוכן להכתבה, גיליתי עוד משהו : המורה אמרה לתלמידים שמי שלא יצל...  To the book