|
|
111 החוף, אך עדיין לא הגעת לשום מקום . אינךְ יודעת לאן מועדות פנייך, והיית שם, בים, זמן רב כל כך, עד שאת זוכרת רק במעומעם מאין באת . עזבת את הבית, נהיית חסרת בית, את משתוקקת לחזור אבל אין דרך חזרה . זה נקרא בארדו, מצב ביניים . נראה לי שבמובן מסוים, זה המקום שכולנו נמצאים בו בדאת'ון הזה כרגע . אנחנו עדיין כאן, אבל אנשים חושבים לעזוב ויש מעין תחושת בארדו . לא ממש כאן, לא ממש שם, שוהים במרחב הדֵי מדאיג הזה וצריך לשבת אתו שעה אחר שעה . התודעה ממשיכה לנוע הלוך וחזור, אבל למעשה ההנחיה היא רק לעזוב את הבית, לתייג "חשיבה", לעזוב בית ולהישאר חסר בית עם מעין תחושת ביניים שמנוסחת תכופות, "היה כל כך חביב כאן לזמן מה . יהיה שוב חביב כשאחזור, נראה לי . לא יהיה ? יהיה ? " מאז שלשום, אני עצמי מרגישה את הבארדו הזה . אנחנו עדיין מתרגלים בדאת'ון, ועם זאת תכנית אחרת עומדת להתחיל . אני מוצאת את עצמי קופצנית ומתוחה, חושבת שאני בדרך לתפוס שפעת ותוהה למה אני מסוחררת ועצבנית . זה רק בארדו . אנחנו עדיין כאן, אבל איפה אנחנו ? זה כל כך לא נוח . הרבה יותר נוח להיות בבית . הסירה המסוימת הזו שיוצאת לדרכה היא לא בדיו...
To the book |
פראג
|
|