להיכשל כל הדרך למעלה 214 בזמן חירום, כבר מאוחר מדי וזרועות הרכש הצבאי של המדינה עומדים בפני מצב מאתגר הרבה יותר . בעוד שעל המדינה חלים חוקים בירוקרטיים ותהליכים ארוכים שמאטים מאוד את הליך הרכש, בשגרה בוודאי, אבל גם בחירום, על המגזר הפרטי כל אלו לא חלים ובתוך 24 – 48 שעות, הציוד יכול לנחות בארץ . למדינה, במקרה הטוב, זה ייקח שבועות וחודשים, ובמקרים מסוימים של ציוד שאינו זמין וצריך לייצר כמויות גדולות ממנו — אפילו שנים . בגלל גיוס מילואים חריג בגודלו ואחוז התייצבות גבוה מאוד, המלחמה באוקראינה ומחסור ציוד כללי בארה״ב, זרועות הרכש אמנם עבדו מסביב לשעון, אך התקשו מאוד לשים את היד על כל הציוד הנדרש במהירות הנדרשת . כתוצאה מכך, חיילים היו חסרים ציוד רב או קיבלו ציוד מיושן מאוד . וכאן נכנס לפעולה המגזר הפרטי — אותם מתנדבים עם כסף מזומן, חלקם עם יכולות וידע בתחום המסחר ולוגיסטיקה אזרחית, יכולות משא ומתן וידע בייבוא וייצוא, עבדו כמו זרוע רכש של משרד הבטחון, רק שעליהם לא חלה בירוקרטיה . ההחלטות נעשו במהירות, התשלום עבר באופן מידי, משא ומתן מהיר מול הספק והציוד נחת בארץ בתוך 48 שעות, ישירות לחיילים...
To the book