פרק ז

פרק ז | 219 חלקם, כמובן, שבו למקור ונהפכו להיות כמו הוריהם . אבל רבים מסביבי יצאו מהמעגל — או לפחות ניסו . הניכור שלי מכל זה היה עמוק, ובית הספר האמריקני רק החריף אותו . לורנס איש ערב אמר פעם על בתי הספר האמריקניים בעולם הערבי — בתי ספר שהוקמו על ידי מיסיונרים שביקשו לחנך ולהפיץ את בשורתם — שהם חינכו למהפכה בלי שהתכוונו לכך . מהפכה ? לא יודע . חייתי בתקופה אחרת . לורנס דיבר על הגיחה הראשונית של אמריקה לנבכי העולם הערבי, בשלהי המאה ה- 19 , ועל השילוב הנפיץ של "האווירה האוריינטלית" והרעיונות האמריקניים החדשים . מה שאני יודע הוא שדייוויד מילר, ומורה נוסף ששמו מר אדינגטון, היו המורים הראשונים שהכרתי שלא היו בריונים, הראשונים שייחסו משמעות לחשיבה עצמאית . הם היו שונים מאיתנו, האמריקנים האלה : מר אדינגטון, המבוגר ביניהם, טיפוס מרושל משהו שאת שמו הפרטי מעולם לא גילינו ; ודייוויד מילר הצעיר והלהוט יותר, עם תספורת קצרה, עניבה דקה ומשקפיים . היה זה דייוויד מילר שהכריז על מותן הלא-מצער של שיטות הלימוד הישנות, ביום שהביא לכיתה אלבום של הארי בלפונטה ונגן תקליטים . השיר שהותיר את הרושם העז ביותר סיפ...  To the book