|
|
96 אדם סמית במשאבים חייבות להתבסס על המידע אודות המטרות, הכוונות, ההזדמנויות והמשאבים של כל אדם ואדם . מכאן נובע שהאדם שבדרך כלל נמצא בעמדה הטובה ביותר לקבל החלטות כאלה הוא הפרט עצמו — שכן הוא זה שמחזיק בידע הנדרש . אילו היו אנשים אחרים מבקשים לקבל החלטות כאלה עבור הפרט, היה עליהם לבסס את החלטותיהם על היכרות פחות אינטימית עם נסיבותיו — וככל שגדל המרחק בין מקבל ההחלטות לבין הפרט ( כלומר, ככל שמקבל ההחלטות יודע פחות על מצבו של הפרט ) כך החלטותיו גרועות יותר . על כן ברירת המחדל של סמית היא לאפשר לאנשים להחליט בעצמם איך להקצות את משאביהם על מנת לשרת את מטרותיהם, ולאפשר התערבות של צד שלישי רק במקרים חריגים ומיוחדים, כמו של ילדים או מתמודדי נפש . כעת אנו מגיעים לטיעון השלישי של סמית, המבוסס על הקטע המפורסם ביותר בעושר העמים של סמית, וכנראה בכלכלה כולה . סמית כותב "אכן, תועלתו האישית [ של האדם ] ולא תועלת הכלל היא שעומדת לנגד עיניו . אבל לימוד תועלתו שלו מוביל אותו באופן טבעי, או ליתר דיוק, 57 בהכרח, להעדיף את התעסוקה שהכי משתלמת לחברה" . סמית ממשיך ומסביר שליחיד "בדרך כלל אין שום כוונה היד ה...
To the book |
|
|