|
|
122 על דיאלוג כתוקפנות . בשלב מסוים הוא עשוי להבחין במתרחש . הוא עשוי לחשוב, "אני תוקפני, לא כדאי שאהיה תוקפני" . מחשבה כזאת דוחקת את הפעולה, אבל עדיין התוקפנות נשמרת, אלא שכעת היא מופנית כלפי עצמי . אם כן, דבר לא השתנה . הצופה בתוקפנות מוצף בתוקפנות . זו הסיבה לכך שדבר לא קורה . יש פעולה אחרת שאין בה מימוש של התוקפנות וגם לא הדחקה והפניית התוקפנות כלפי עצמך . במקום זאת אפשר להשהות פעילות, לאפשר לה להתגלות מאליה, לפרוח, להיפתח, כך שאפשר להבחין בתוקפנות ולראות את המבנה הפנימי שלה . יש תנועה בתוכנו – תחושות גופניות – פעימת הלב, לחץ הדם, קצב הנשימה, האופן שבו הגוף מרגיש מתח, וגם סוג המחשבות הנלוות לתחושות הללו . אפשר לצפות בדברים הללו, להיות מודעים להם ולקשר שיש ביניהם . בדרך כלל התחושות והתגובות הגופניות האלה נחשבות לדבר אחד בעוד המחשבות נתפסות כדבר אחר, בלתי קשור . אבל ככל שמודעים יותר לקשר כך מתברר שהן אינן נפרדות זו מזו . המין האנושי לרוב אינו מיישם השהיה כזאת . אני חושב שמדובר בפוטנציאל טבעי, אלא שלא התפתחנו באופן כזה שהוא יהיה הבחירה המועדפת שלנו . ההתפתחות שלנו התמקדה יותר בכיוון ש...
To the book |
פראג
|
|