פרק חמישי: דחף האיבוד: קריאה ב“סוף דבר“ ליעקב שבתאי

277 של הסירנות, טוען בלאנשו, הוא "השיר שעתיד לבוא", כברת ארץ פואטית שקיומה טרם מומש, שרק במהלך מסע ההתיישבות בה מתחילה להתקיים בפועל . לפי גישה זו, הליכתם לאיבוד של המלחים אינה רק אובדן האפשרות לשוב הביתה ( שיבוש או חסימה של תנועת השיבה ) , אלא הגעה בפועל אל מקום שאיננו מקום אלא רק אפשרות של מקום . פִשרה של ההליכה לאיבוד בהקשר זה הוא הגעה אל מצב טרום-ביתי וטרום-מקומי . שירת הסירנות מדובבת את המקום הריק של האבדה ומבשרת את היסוד המוזיקלי הקודם ללשון . המוזיקליות של שירת הסירנות מגלמת את היסוד ההולך-לאיבוד במרחב הלשוני שבליבו המסמן הפרום — בת-קול חופשית, קודם שנקשרה אל רשת המסמנים . מדובר לכן ביסוד טרום-לשוני, מרוקן ממובן אך הרה-משמעות . לפי בלאנשו, המתודה — הדרך להגיע אל הסירנות — היא ההליכה לאיבוד : "צו השעה המוטל על הספנים הוא זה : יש לסלק כל רמז ליעד ולמחוז חפץ . בצדק, כמובן . איש אינו יכול לצאת לדרך בכוונה תחילה להגיע לאי קפרי, איש אינו יכול לפנות לעבר האי הזה, ומי שהחליט לעשות כן ילך עם זאת רק במקרה, מקרה שבו הוא כרוך בקשר קשה לפענוח" ( עמ' 179 ) . שירת הסירנות מייסדת אפוא מרחב פתוח...  To the book