פרק שני: הליכה לאיבוד ובניית הסובייקט

98 לאחריה ויניקוט מפליג הלאה בשוטטות אסוציאטיבית קצרה, אחר כך באה טענה תאורטית נוספת וכך הלאה . תנועה רטורית זאת, המתפזרת ומתגבשת לסירוגין, לא רק מתווה את מקצב הנשימה של המאמר אלא גם מגלמת את יסודותיו התאורטיים . אפשר לזהות בנטייתו של הטיעון הוויניקוטי להתפזר ולהתגבש-מחדש הדהוד למאמרו הנודע של פרויד על משחק הפורט-דה, שיוקדש לו דיון נפרד בפרק הרביעי של הספר . על אף שפרויד קודם לוויניקוט בכרוניקת המחשבה הפסיכואנליטית, בחרתי לפתוח את הדיון דווקא עם המאוחר מבין השניים . הכרעה זאת נובעת מתוך השאיפה לדון קודם בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של הסובייקט : בעוד שבמשחק הפורט-דה נוסח פרויד כבר מצוי סובייקט המסוגל לשחק עם ההיעדר שלו ושל האובייקט, אצל ויניקוט נבחנים שלבי התפתחות קדם-סובייקטיביים, שלפני התגבשות ה'אני', שהתאוריה הפרוידיאנית לא דנה בהם . דרך האינוורסיה של סדר הדיון מופיע אפוא ויניקוט בתור בנו-ממשיכו של פרויד ובה-בעת בתור אביו-מבשרו . בניגוד לפרויד, שראה עצמו כדמות אב, כמורה דרך, וכמי שתפקידו למנוע ואף להציל מפני הליכה לאיבוד, ויניקוט מתייצב כדמות ספק-אבהית ספק-אימהית . קולו הנינוח והשי...  To the book