השמדת הראיות בבתי החרושת למוות

170 מיוון לבּירקֶנאוּ גלגלים . בהתחלה הם הצליחו להישאר בחיים, אבל אחר-כך מתו מהקור, מהרעב וממחלות . הכל היה רק עניין של מזל . כשנכנס דצמבר כבר רעדנו מקור, והיה צפוי שלג כבד . אנחנו, המתים-החיים, היינו מתאספים סביב התנור הענקי שבער יום ולילה – זכות-יתר שניתנה לאלה שקיבלו על עצמם תפקידים מיוחדים – ומעלים זיכרונות מפעם . לכל אחד מאיתנו היה סיפור כלשהו . השיחות האלה הזכירו לנו הרבה דברים מהעבר . חלק מהזיכרונות היו שמחים, אחרים עצובים, אבל תמיד התלוותה אליהם דאגה לכל מה שהשארנו מאחור . היו גם רגעים של אוֹפּטימיוּת, שבהם האמַנוּשבסוף נישאר בחיים . אבל בפעמים אחרות היינו נאחזים אימה, כי ידענו שהגרמנים יכולים לבוא בכל רגע ולירות בנו . הנאצים לא היו טיפשים עד כדי כך שישאירו בחיים את העֵדים למעשי הזוועה שלהם, ולכן, בכל מקרה, העובדה שעדיין לא נפטרו מאיתנו היתה מוזרה . בוקר אחד ראינו קצין נכנס לבלוק . על-פי פרח האֶדֶלוַוייס שעל כובע המצחייה שלו הבַנוּמייד שהוא אוסטרי . הוא דיבר עם הקאפּוֹוהורה על הקבוצה שלנו בתנועות ידיים . אני ועוד שני חברים התקרבנו אליהם בדרך אגב כביכול, כדי לשמוע . ברגע כלשהו, ...  To the book