הֲכָנוֹת

כישלון בבּירקֶנאוּ 137 לבית המטבחיים, אם כי מרוב להיטות כבר שכחנו שאין לנו שום נשק, אפילו אולר אחד . בכל אופן, גם כך המרד פרץ חודשים מעטים לאחר מכן, ב- 7 באוקטובר 1944 . את אירגון המרד צריך לזקוף לזכותם של היהודים היוונים . העזרה היחידה שקיבלו היתה מצידם של תריסר אסירים רוסים, ולמרבה הצער רק מקומץ יהודים אחרים . עד מהרה הבנו שאנחנו, הפועלים במחנה המוות, נצטרך לקחת את המושכות לידיים . כולם בבּירקֶנאוּכבר התחילו לקחת חלק . המטה שלנו היה במשרפה 1 , שגרו בה כל הקצינים הרוסים, וכן הקאפּוֹקמינסקי . הם היו מבקרים אצלנו בקביעוּת בכל יום אחרי הצהריים, בשעת ארוחת הערב, והיינו יושבים ומשוחחים עד השעות הקטנות של הלילה . הפועלים במחנה היו מבוּדדים משאר האסירים, אבל היתה רשות לביקורים, וכך השומרים לא חשדו באופי של הפגישות שלנו . ההחלטות שהיו מתקבלות בערב באסיפה החשאית במשרפה 1 היו מועברות לכל האחרים בצהריים, בזמן שהיו באים למטבח לאכול . ראשי הבלוקים התחילו לבוא גם הם להשתתף בדיון בזמן המיפגש . לאט-לאט, התוכניות שלנו התחילו להתגבש . עבר הרבה זמן עד שהגענו למשהו סופי, בגלל קשיי התקשורת עם האסירים שלא ...  To the book