ברחוב מֶרְלין

82 מיוון לבּירקֶנאוּ היה חושך מוחלט ולא הצלחתי לראות בבירור אף אחד . כל הלילה חשבתי על המשפחה שלי ולא עצמתי עין . חשבתי על כלתי האהובה, אישתי הצעירה והרכה שאף אחד לא מגן עליה, על החותן והחותנת שלי, ועל הכלבלב המסכן שלי, טים, שהיה מקדם את פני בשמחה כזאת כשהייתי חוזר הביתה, ולא היה נרגע עד שהרמתי אותו על הידיים . מי ידאג להם עכשיו ? איפה הם ? הרבה שאלות שנשארו ללא תשובות עליהן . אור עמום התחיל להיכנס מהאשנב, והתחלתי להבחין בגופים סביבי, גברים ונשים, שרועים בלי לזוז על רצפת הבטון . אלה היו אנשים שהוסגרו לידי הגסטאפּוֹמתוך נקמה ושנאה של מישהו או מתוך קנאה, אחרי שטפלו עליהם אלף ואחת האשמות כוזבות . רבים נפלו קורבן לבריונים מכל סוג, שרצו לגזול ממישהו את הרכוש, את הבחורה, או את העבודה שלו, והעלילו עליו משהו ששלח אותו אל הכלא, ופעמים רבות אל מותו . הרבה פטריוטים סבלו ייסורי תופת בבניין ברחוב מֶרְלין, הרבה מצאו את מותם כי לא פתחו את הפה . הגרמנים השתמשו במכשירי עינויים שעולים על כל דמיון . אחרי העינויים לקחו אותם להוצאה להורג, כבר חצי מתים . השעה כמעט עשר . הדלת נפתחת, קוראים לי לקום – בלי בעיט...  To the book