מפְּלָטי לאתונה

58 מיוון לבּירקֶנאוּ פעמים רבות לשעה ולשעתיים, עד שיעברו . כמו כן, לוחמי המחתרת לא ישבו בחיבוק ידיים, ובכל כמה זמן עצרנו לשם תיקון הפסים . למרבה המזל, במשך כל הנסיעה אני ואישתי היינו בחדרון של מבקר הכרטיסים . בערך ככה הגענו ללָריסָה . בלָריסָה היינו צריכים לרדת משתי סיבות . הראשונה היתה הצורך להימנע מביקורת של המשטרה הגרמנית, שנערכה בכל הרכבות – אזרחיות וצבאיות – אילו נשארנו כל היום בחדר של מבקר הכרטיסים, היתה נשקפת לנו סכנה רבה . הסיבה השנייה היא שהיינו רעבים . הרכבת חנתה במרחק רב למדי מהתחנה, וכך מצאנו את עצמנו בלָריסָה עם עלות השחר, כשהפועלים הולכים לעבודה . הכרתי מצוין את העיר, והלכנו לבית אוכל קטן שמכינים בו פָּצאס ( מין מרק ) , ושידעתי שהוא פתוח כל הלילה . שם ישבנו לפָּצאס של בוקר . אחרי שאכלנו, אישתי התחילה לתהות מה נעשה . באמת, לא יכולנו לשוטט כל היום כמו נוודים, כי היינו מעוררים חשד אצל החיילים והשוטרים שפיטרלו ברחובות . לא הלכנו לאיזשהו בית מלון, כי באלה שהכרתי, ושבהם שהיתי בסדירוּת, בעלי המלון הכירו אותי, וידעתי שתמיד תימצא איזו נשמה טובה שתמסור אותנו . נוסף על כך, היו מבקשי...  To the book