ממואר: אימא

הקודמים לכל המשגה וכל התבוננות . הם יישארו חוויה טהורה . כל שאני מבקש כאן הוא להציב זיכרונות שנושאים בתוכם מטענים פילוסופיים סמויים . אימא לא ידעה קרוא וכתוב ולא השאירה אחריה אות כתובה אחת, אבל עוצמתה, חוכמתה והגיונותיה מהדהדים דרכי אל העולם . היא גם לא דיברה עברית, אלא את הניב היהודי ‑ ערבי ‑ אלג'ירי ‑ מוגרבי . הגדרות אקדמיות לעולם לא יצליחו לתאר את המגע האינטימי הראשוני שלי עם אותה שפה, היא שפת האם הקיומית שלי ‑ שפה שאין לה כתב, המהווה חיבור קדמון ומיסטי להוויית חיים אחרת, אבל שפה בעלת צלילים, ריחות, היסטוריה, ועוד רכיבים שאין כמעט יכולת להמשיג אותם . זאת שפה שממנה למדתי ידע חיים, שחלקו הגדול לא שרד את הסלקציה הסמויה של שערי הספריות והדיוק האקדמי . חלק מהידע הזה אני מנסה להוריש הלאה דרך הנתיב הפילוסופי שלי . וכשאני נזכר בשפה ובצלילים של אימא, אני לא כועס היום על הילד שקצת צחק עליהם . הוא היה רק ילד שחושב מחשבות של ילדים, בשיכון עולים, עמוס עוני ומצוקה, בשנות ה ‑ 70 וה ‑ 80 של ישראל נטולת הסובלנות . גרנו אז בשיכון בחדרה, שלמרבה האירוניה שמו הרשמי היה "שכונת פאר" . אבל אני מתבייש בעצמי...  To the book