|
|
מן הרעיון שכל החיים יכולים להתנהג כמו שעון ‑ חול, המתהפך על ראשו ומתרוקן שוב ושוב ‑ לולאה של חזרה נצחית, עד רמת הרצף הזהה של חיי אינדיבידואל בודד . בדיוק מכאן נובעת התמונה ההיתולית ‑ למחצה ‑ שנזכרה בתחילת הפרק ‑ ובה לייבניץ עצמו חוזר שנית כמלומד היושב בעיר הנוֹבר על גדות הלַיינֶה, שקוע בכתיבת ההיסטוריה של בּראוּנשווייג וכותב מכתבים לידידיו . שלא כמו פּטרסן, לייבניץ לא מאמין בחזרה של ההיסטוריה, וב"אַפּוֹקָטָסְטאסיס" שלו הוא מנסה להפריך את הטענה הזאת, ולזכות בהסכמתו של אוֹברבּק לכך . מהלך הטיעונים שלו הוא כזה : תחילה הוא מוכן, היפּוֹתֵטית, להסכים עם הרעיון של פּטרסן . בהנחה שכל מה שנגזרה עליו ממשות יִקרֶה בשלב מסוים, ויחד עם זאת גם ייכתב עליו הכל, המציאות תמוּצֶה, וההיסטוריה אכן תצטרך להתחיל שוב מחדש . כדי להמחיש את החזרתיוּּת של ההיסטוריה עד רמת המעשים של יחידים, לייבניץ מפתח ניסוי מחשבה קוֹמבּינטוֹרי : מתוך מספר סופי של אותיות, שמרכיבות מדי שנה בכל רמת פירוט שנרצה היסטוריה של האנושות באותה שנה, אפשר להרכיב מִספּר, סופי גם הוא, של ספרים ובהם היסטוריות ; הללו, במסגרת אופק ‑ זמן גדול בהתא...
To the book |
|
|