נשָמות או חלונות?

מַעבר . כתבי ‑ היד על השולחן שיקפו את הזמניוּת, את תחושת הבין ‑ לבין . השינוי היה הדבר הקבוע היחיד בחייו . מה שבמשך זמן רב היה ביטוי לדינאמיוּת ולתנועה, התפתח בהדרגה למשהו אחר . הוא היה מרוּשת לכל העולם, ובכל זאת איכשהו בודד ועזוב ; והמצב הזה, של קרע פנימי, שב והתגבר דווקא בווינה . הדבר ניכּר גם בכתבי ‑ היד הפילוסופיים מן החודשים האחרונים . העקרונות והמוטיבים המופיעים בהם אינם חדשים : הסוּבְּסְטַנְציה הפשוטה או המוֹנאדה כראי היקום ; הכוח הפנימי הפּעיל ; התפיסה המטושטשת והצלולה כייצוג של הריבוי שבאחדוּת ; המרחב כסידור של דברים בו ‑ זמניים ; הזמן כסידור של ישוּיוֹת שאינן בו ‑ זמניות ; הטעם המספיק שמאחורי הכל ( שום דבר לא קורה בלי סיבה ) ; האי ‑ חלוֹפיוּת של כל מה שחי ; הטבע כהקשר רציף ; ההכרחיות של הרע ‑ וההרמוניה שבדברים ובין הדברים, זו שמצויה בכל מקום, שנקבעה מלכתחילה ויוצבה מלכתחילה . באופן הזה, כך כתב לייבניץ ב ‑ Principes , הכל מוסדר אחת ולתמיד במקסימום סֵדֶר ובמקסימום תוֹאַם : "ההוֹוה נושא ברחמו את מה שיבוא, את העתיד ניתן לקרוא בעבר, המרוּחק מתבטא בַּקָרוֹב . אפשר היה להכיר את יופי...  To the book