|
|
עם סופי, אליזבת שארלוט והלמוֹנט העניקו לו הזדמנות לחדד ולהשחיז פעם נוספת את טיעוניו . לייבניץ, כמו הלמוֹנט, האמין באלמוֹתיוּת הנשמה, אבל לא במעבר של הנשמה אל גוף אחר . בעת המוות, סבר לייבניץ, הגוף והנשמה נשארים יחד . לדעתו, המוות אין פירושו קיצו של האינדיבידואל, אלא רק התמזערות של גודלו, צמצום עד אינסוף של חלקיו . הוא ממשיך להתקיים, אבל שֵׂכל האדם אינו מסוגל כבר לראות אותו, כפי שהיה גם לפני הלידה . מכאן שהלידה והמוות אינם נקודות של פתיחה וסיום, אלא רק רגעי מעבר, שבהם היצור החי נפרשׂ וגדֵל או שוב מתכנס וקטֵן . האינדיבידואל, מרגע שנברא בידי האל, רק האל יכול להשמיד אותו . עד אז, הוא לא יכול לחלוף מן העולם, אלא רק לעבור דרך שלבים שונים של תמורה : כשם שנחש מִתנַשֵל פעמים רבות, זחל משתנה ונהפך לפרפר, ורימות ‑ לזבובים . לייבניץ ראה בזה דוגמה נוספת לכך שהטבע לא מתקדם בקפיצות . אף ‑ על ‑ פי שהמוות בדרך כלל אַלים מכדי שאפשר יהיה לעקוב א חר ההת כווצות הפתאומית בכל פרטיה, כפי שאפשר לעשות במקרה של צמיחה איטית, עקרון האחידות של כל התהליכים הטבעיים תָקֵף גם כאן . משום כך גם כמעט שאי אפשר לקבוע במדויק...
To the book |
|
|